אני מרגישה צורך לכתוב.
להעלות את אשר התרחשו הארועים מאתמול.
אני רואה קשר בין הדברים- יהיו כאלו שלא...
אדם באמונתו יחיה...
הבלוג הפעם מתאר מקרים וסיטואציות בהם נתקלתי ביממה האחרונה
ניכר כי אין קשר בין הארועים
אך היום בערב הבנתי את הקשר
ואותו ארחיב בהמשך.....
אז נתחיל מאתמול
בשבת האחרונה התארחנו אצל משפחה נחמדה לארוחת שבת.
כאשר אנו צועדים חזרה הביתה מארוחת השבת
אנו פוגשים בדרך זוג מהישוב
שבעבר חינכתי את ביתם המקסימה כאשר היתה היא בכיתה ג'.
ילדה מיוחדת במינה!
אנו מברכים האחד את השני בברכת "שבת שלום"
ואני דורשת לשלומה של התלמידה - שבגרה מאז, והשנה היא כבר בכיתה י'.
האמא, נאנחת בקול וגונחת ושוב נאנחת ואני מרגישה כי נגעתי בנקודה רגישה.
האמא לבסוף אומרת -
"אני מקווה ומייחלת שהגיל ההתבגרות הזה יעבור ומהר...
כל היום היא בפייסבוק, אינטרנט, ובין לבין נוסעת לקניות אינסופיות, אנחנו מרגישים
חיוניים רק בזכות הארנק. תאמיני לי, תכיני את עצמך לגיל ההתבגרות"
"ילדייך עוד קטנים בשנים" מוסיפה אותה האם "כשיגדלו תביני על מה אני מדברת..
ואם את חלילה חושבת שזה נגמר כשהם מתחתנים- אז טעות בידך!
אז מצטרפים גם הבן זוג והנכדים"....
אני חיבת להבהיר שמהכרותי הקודמת עם האמא
אני יודעת כי היא אמא מאוד חמה, מאוד קשובה
מאוד אוהבת ותומכת.
הצטערתי לשמוע כי היא כ"כ מוצפת רגשית מההתבגרות של ביתה
עד כדי כך שמברכת "שבת שלום" ומשאלה תמימה
- האמא החליטה לפצוח בנאום עצוב המתאר את גיל ההתבגרות של ביתה..
עד כאן סיפור ראשון.
סיפור שני -
כבר זמן מה שני ילדיי הגדולים (הודיה בת 12 ושילה בן 9)
חסכו כסף ע"מ לרכוש לעצמם דבר מה.
מכיון שהם שמעו שיש לי היום קניות בקניון
הם ביקשו כי ארכוש עבורם בכספם את מה שביקשו.
כל אחד מהם ביקש משהו אחר, קיבלתי תקציב מהשניים ורשימת פונקציות
שהם מבקשים שאברר בזמן הרכישה.
שילה חיפש משחק מחשב
פניתי לאחת החנויות וביקשתי לדעת מה יש להם להציע.
המוכר מיד הפנה אותי למדפים מלא משחקי מחשב
והתחיל פוצח בשכנועים על המחירים וההנחות הניתנות.
כשניסיתי לברר מה תוכן המשחק ומה הנושא
הסביר לי המוכר כדרך אגב,
על אחד המשחקים כי -
"זה משחק מאוד רגוע, כמעט ללא אלימות.
מטרת המשחק להרוג את הרופא".
"מה?" שאלתי. "הרי אמרת ללא אלימות?!?".
"נכון" ענה המוכר. "וכי מה ציפית? שלא תהיה עלילה? ברור שצריך להרוג משהו, אחרת הילד ישתעמם".
"רגע!" הקשיתי "אם לזה אתה קורה משחק כמעט ללא אלימות, אינני רוצה לחשוב מהו משחק אלים בעיניך".
"תראי, ישנם משחקים גם עם דקירות וגם עם רובים, אך אמרת שאת רוצה משחק נעים"....
טוב,לא אלאה אתכם בפרטים אך אני בטוחה שכמו שאני היתי המומה מרמת המשחקים ותוכנם
המוכר היה לא פחות המום מכך שלא רכשתי את המשחק ובעיקר לא הבין על מה המהומה.
לבסוף הוא סיכם ואמר: "תראי, אני בטוח שהבן שלך משחק וחשוף למשחקים כאלו.
הרי זה מה שהילדים משחקים היום והם רגילים לכך..האינטרנט מלא במשחקים כאלו. ואם את חושבת שלא- את תמימה!".
את שאר המשפט לא יכלתי לשמוע, רק מלמלתי מילות תודה ומיהרתי לצאת מהחנות
כאשר אני המומה ודואבת למה שהילדים חשופים היום.
פניתי לחנות צילום בה ביקשתי לרכוש לביתי מצלמה.
בחנתי ובררתי על מספר מצלמות
לבסוף המוכר הציע לי 2 מצלמות בהפרש של 50 ש"ח האחת מהשניה.
"תראי", אמר המוכר הנחמד "המצלמה הזו, מאוד טובה אך החסרון בה היא שצריך להטעין אותה במשך 3 שעות
לפני השימוש".
"מצוין," עניתי, "ברשותך נראה לי שפספסתי משהו, אמרת חסרון? למה חסרון? "
"כי זה הרבה זמן, ואם ילד רוצה לצלם מיד הוא צריך להמתין"
"ואז...?" ניסיתי להבין .
"תראי" אמר המוכר " הילדים היום לא אוהבים להמתין, הם אוהבים ישר לצלם.
ולכן יש את המצלמה השניה שמגיעה עם בטריות שנטענות בחצי מהזמן".
באמת שלא הבנתי למה ילד לא יכול לחכות חלילה 3 שעות תמימות!!!!!!!!!
"תראי, הם גדלים במציאות שהכל און-ליין. אין להם סבלנות להמתין ולחכות" ניסה המוכר להסביר.
היתי בטוחה כי המוכר צוחק. אך משלא ראיתי חיוך אחד הבנתי כי הוא מדבר בשיא הרצינות.
הרגשתי כי הראש כואב
התחושה היתה כמו בת כפר שיצאה לעיר.
מה זה הדברים האלו? כיצד יתכן שאנחנו במו ידינו
הורסים לילדינו הרכים את כל החינוך??????
במקום ללמדם על תהליך ועל עמל
אנו מלמדים אותם על חוסר סבלנות, מיידיות, ואלימות.
במקום שאנחנו כהורים וכמחנכים נוביל את הדרך
נראה כי אנחנו מובלים ע"י ילדינו.
גדלנו "דור אינסטנט"-דור שהתרגל כי הכל צריך להיות מיידי , עכשוי.
הרי זה לא מה שאנו מרגילים אותם בגלישתם באינטרנט?
הרי מהירות 2.5 כבר יותר מדי איטית.
רחמנא לצלן, הילד נאלץ לחכות ולהמתין יותר מדקה
אז אנחנו ההורים - ישר מעלים את מהירות הגלישה
כדי שהילד חלילה לא יחכה ולו לשניה.
ואם עד עכשיו באינטרנט הוא צפה במשחק כדורסל
פתאום זה כבר לא מעניין ולא מיוחד
כי אפשר לשחק במשחק עם הריגה ורציחה
זה יותר מותח מעניין ומיוחד.
ולא לדבר על כך שכאשר חבר פונה לאותו ילד
ורוצה לשתפו בדבר מה.
אותו ילד חצי מקשיב (אם בכלל...)
כי הוא עסוק בשליחת מסרון תוך כדי ובדיקת אימלים ופייסבוק כאחד...
אה, ופייסבוק בכלל (כזכור נושא רגיש אצלי לאחרונה)
בפייסבוק עצמו
הילדים לומדים כי רק תגובות רדודות ומצחיקות את הקרוא ילהיב.
שלא לדבר על תמונות ושאר מטעמים....
חזרתי הביתה מאוד עצובה
הרגשתי כי אני מגדלת את ילדיי
בעולם שהשתגע.
רציתי לצעוק בקול ולומר
"רגע, עצרו הכל! עד היכן נגיע! בואו נתפקס ונחשוב
נראה מה נכון ומה בכלל לא!
עלינו לקדש את האמצעים למטרה
אך
כנראה את העולם לא אוכל לשנות.
והלואי שבביתי , בילדיי, אהוביי-
אותם הפגעים
לא יפגעו.
והלכתי לסידור- מקום מבטחי ,ופתחתי בתפילת "עלינו לשבח"
תפילה הנאמרת בסוף התפילה.
והמילים קבלו משמעות עמוקה יותר, הבנה גדולה יותר...
ואחרי הקריאה נמלאתי שמחה
על רבותינו שאותנו מנחים מזה דורות
כיצד לנהוג ולהתכנס בתוך עצמינו
ולדבוק בדרך הישרה....
"עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, (וְלֹא) גוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם, ...
עַל כֵּן נְקַוֶּה-לָּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל-כָּל-הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"
להעלות את אשר התרחשו הארועים מאתמול.
אני רואה קשר בין הדברים- יהיו כאלו שלא...
אדם באמונתו יחיה...
הבלוג הפעם מתאר מקרים וסיטואציות בהם נתקלתי ביממה האחרונה
ניכר כי אין קשר בין הארועים
אך היום בערב הבנתי את הקשר
ואותו ארחיב בהמשך.....
אז נתחיל מאתמול
בשבת האחרונה התארחנו אצל משפחה נחמדה לארוחת שבת.
כאשר אנו צועדים חזרה הביתה מארוחת השבת
אנו פוגשים בדרך זוג מהישוב
שבעבר חינכתי את ביתם המקסימה כאשר היתה היא בכיתה ג'.
ילדה מיוחדת במינה!
אנו מברכים האחד את השני בברכת "שבת שלום"
ואני דורשת לשלומה של התלמידה - שבגרה מאז, והשנה היא כבר בכיתה י'.
האמא, נאנחת בקול וגונחת ושוב נאנחת ואני מרגישה כי נגעתי בנקודה רגישה.
האמא לבסוף אומרת -
"אני מקווה ומייחלת שהגיל ההתבגרות הזה יעבור ומהר...
כל היום היא בפייסבוק, אינטרנט, ובין לבין נוסעת לקניות אינסופיות, אנחנו מרגישים
חיוניים רק בזכות הארנק. תאמיני לי, תכיני את עצמך לגיל ההתבגרות"
"ילדייך עוד קטנים בשנים" מוסיפה אותה האם "כשיגדלו תביני על מה אני מדברת..
ואם את חלילה חושבת שזה נגמר כשהם מתחתנים- אז טעות בידך!
אז מצטרפים גם הבן זוג והנכדים"....
אני חיבת להבהיר שמהכרותי הקודמת עם האמא
אני יודעת כי היא אמא מאוד חמה, מאוד קשובה
מאוד אוהבת ותומכת.
הצטערתי לשמוע כי היא כ"כ מוצפת רגשית מההתבגרות של ביתה
עד כדי כך שמברכת "שבת שלום" ומשאלה תמימה
- האמא החליטה לפצוח בנאום עצוב המתאר את גיל ההתבגרות של ביתה..
עד כאן סיפור ראשון.
סיפור שני -
כבר זמן מה שני ילדיי הגדולים (הודיה בת 12 ושילה בן 9)
חסכו כסף ע"מ לרכוש לעצמם דבר מה.
מכיון שהם שמעו שיש לי היום קניות בקניון
הם ביקשו כי ארכוש עבורם בכספם את מה שביקשו.
כל אחד מהם ביקש משהו אחר, קיבלתי תקציב מהשניים ורשימת פונקציות
שהם מבקשים שאברר בזמן הרכישה.
שילה חיפש משחק מחשב
פניתי לאחת החנויות וביקשתי לדעת מה יש להם להציע.
המוכר מיד הפנה אותי למדפים מלא משחקי מחשב
והתחיל פוצח בשכנועים על המחירים וההנחות הניתנות.
כשניסיתי לברר מה תוכן המשחק ומה הנושא
הסביר לי המוכר כדרך אגב,
על אחד המשחקים כי -
"זה משחק מאוד רגוע, כמעט ללא אלימות.
מטרת המשחק להרוג את הרופא".
"מה?" שאלתי. "הרי אמרת ללא אלימות?!?".
"נכון" ענה המוכר. "וכי מה ציפית? שלא תהיה עלילה? ברור שצריך להרוג משהו, אחרת הילד ישתעמם".
"רגע!" הקשיתי "אם לזה אתה קורה משחק כמעט ללא אלימות, אינני רוצה לחשוב מהו משחק אלים בעיניך".
"תראי, ישנם משחקים גם עם דקירות וגם עם רובים, אך אמרת שאת רוצה משחק נעים"....
טוב,לא אלאה אתכם בפרטים אך אני בטוחה שכמו שאני היתי המומה מרמת המשחקים ותוכנם
המוכר היה לא פחות המום מכך שלא רכשתי את המשחק ובעיקר לא הבין על מה המהומה.
לבסוף הוא סיכם ואמר: "תראי, אני בטוח שהבן שלך משחק וחשוף למשחקים כאלו.
הרי זה מה שהילדים משחקים היום והם רגילים לכך..האינטרנט מלא במשחקים כאלו. ואם את חושבת שלא- את תמימה!".
את שאר המשפט לא יכלתי לשמוע, רק מלמלתי מילות תודה ומיהרתי לצאת מהחנות
כאשר אני המומה ודואבת למה שהילדים חשופים היום.
פניתי לחנות צילום בה ביקשתי לרכוש לביתי מצלמה.
בחנתי ובררתי על מספר מצלמות
לבסוף המוכר הציע לי 2 מצלמות בהפרש של 50 ש"ח האחת מהשניה.
"תראי", אמר המוכר הנחמד "המצלמה הזו, מאוד טובה אך החסרון בה היא שצריך להטעין אותה במשך 3 שעות
לפני השימוש".
"מצוין," עניתי, "ברשותך נראה לי שפספסתי משהו, אמרת חסרון? למה חסרון? "
"כי זה הרבה זמן, ואם ילד רוצה לצלם מיד הוא צריך להמתין"
"ואז...?" ניסיתי להבין .
"תראי" אמר המוכר " הילדים היום לא אוהבים להמתין, הם אוהבים ישר לצלם.
ולכן יש את המצלמה השניה שמגיעה עם בטריות שנטענות בחצי מהזמן".
באמת שלא הבנתי למה ילד לא יכול לחכות חלילה 3 שעות תמימות!!!!!!!!!
"תראי, הם גדלים במציאות שהכל און-ליין. אין להם סבלנות להמתין ולחכות" ניסה המוכר להסביר.
היתי בטוחה כי המוכר צוחק. אך משלא ראיתי חיוך אחד הבנתי כי הוא מדבר בשיא הרצינות.
הרגשתי כי הראש כואב
התחושה היתה כמו בת כפר שיצאה לעיר.
מה זה הדברים האלו? כיצד יתכן שאנחנו במו ידינו
הורסים לילדינו הרכים את כל החינוך??????
במקום ללמדם על תהליך ועל עמל
אנו מלמדים אותם על חוסר סבלנות, מיידיות, ואלימות.
במקום שאנחנו כהורים וכמחנכים נוביל את הדרך
נראה כי אנחנו מובלים ע"י ילדינו.
גדלנו "דור אינסטנט"-דור שהתרגל כי הכל צריך להיות מיידי , עכשוי.
הרי זה לא מה שאנו מרגילים אותם בגלישתם באינטרנט?
הרי מהירות 2.5 כבר יותר מדי איטית.
רחמנא לצלן, הילד נאלץ לחכות ולהמתין יותר מדקה
אז אנחנו ההורים - ישר מעלים את מהירות הגלישה
כדי שהילד חלילה לא יחכה ולו לשניה.
ואם עד עכשיו באינטרנט הוא צפה במשחק כדורסל
פתאום זה כבר לא מעניין ולא מיוחד
כי אפשר לשחק במשחק עם הריגה ורציחה
זה יותר מותח מעניין ומיוחד.
ולא לדבר על כך שכאשר חבר פונה לאותו ילד
ורוצה לשתפו בדבר מה.
אותו ילד חצי מקשיב (אם בכלל...)
כי הוא עסוק בשליחת מסרון תוך כדי ובדיקת אימלים ופייסבוק כאחד...
אה, ופייסבוק בכלל (כזכור נושא רגיש אצלי לאחרונה)
בפייסבוק עצמו
הילדים לומדים כי רק תגובות רדודות ומצחיקות את הקרוא ילהיב.
שלא לדבר על תמונות ושאר מטעמים....
חזרתי הביתה מאוד עצובה
הרגשתי כי אני מגדלת את ילדיי
בעולם שהשתגע.
רציתי לצעוק בקול ולומר
"רגע, עצרו הכל! עד היכן נגיע! בואו נתפקס ונחשוב
נראה מה נכון ומה בכלל לא!
עלינו לקדש את האמצעים למטרה
אך
כנראה את העולם לא אוכל לשנות.
והלואי שבביתי , בילדיי, אהוביי-
אותם הפגעים
לא יפגעו.
והלכתי לסידור- מקום מבטחי ,ופתחתי בתפילת "עלינו לשבח"
תפילה הנאמרת בסוף התפילה.
והמילים קבלו משמעות עמוקה יותר, הבנה גדולה יותר...
ואחרי הקריאה נמלאתי שמחה
על רבותינו שאותנו מנחים מזה דורות
כיצד לנהוג ולהתכנס בתוך עצמינו
ולדבוק בדרך הישרה....
"עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, (וְלֹא) גוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם, ...
עַל כֵּן נְקַוֶּה-לָּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל-כָּל-הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"
שלום ורד.
השבמחקראשית הכתיבה שלך מאוד יפה וברורה.
לעצם העניין- אנחנו כבר יודעים שפער הדורות הולך ומתרחק ולא תמיד "המבוגרים" עוקבים אחרי עולמם של "הילדים", יש גם רצון היכן שהוא לשמר את מה שאנחנו גדלנו עליו...
המציאות לעומת זאת משתנה כל הזמן, מה שהיה אתמול כבר לא מרצה ומספיק היום, התחרותיות שבעבר היתה סביב השולחן או הקהילה, השתנתה והתרחבה עד לבלי הכל שהרי הכל גלובלי היום, התחרות היא כבר עם צ'אן מיפן, גורג' מפנסילבניה ואחמד ממצרים והכל במקביל.
זה טוב/רע? השאלה לאן לוקחים זאת.
לאן אני מוביל?
לסגור את הילד בבית זה בלתי אפשרי, מה עוד, שבשלב מסויים יצטרך לצאת החוצה ולהשתלב במציאות הקיימת ואז מה?
אני חושב שהפתרון הוא בתוך הבית, אצלנו. מצד אחד לא לחסום כל דבר שנראה לנו רע אלא לחשוף בפני הילדים במידתיות את המציאות אבל להקנות להם ערכים וארגז כלים ע"מ שיוכלו להתמודד ע מה שרואים וחווים. ולבסס מספיק את הקרקע שגם בהתמודדות שלהם יהיה להם מספיק כוחות להתמודד.
איך עושים זאת? "חנוך לנער על פי דרכו" כל ילד לפי המתאים והנכון לו.
את ההשתדלות אנחנו נעשה מתוך שאיפה שבסופו של דבר הילד יהיה מספיק חזק ומוכן.
ורד שלום
השבמחקשמי טלי דהאן ואני סטודנטית לתואר שני לחינוך. במסגרת הקורס "תקשוב ולמידה" אצל ד"ר גילה קורץ, התבקשתי לבחור בלוג מתוך רשימת הבלוגים שפורסמה.
בחרתי להגיב לבלוג שלך ובמיוחד למה שכתבת על הנושא "המדיום הוא המסר", אני מסכימה איתך וחושבת שבשנים האחרונות אנשים שוכחים את הדברים החשובים בחיים ומתעסקים בפרטים השוליים שיש לחיים להציע.
אני אומנם עוד לא נשואה ועוד אין לי ילדים אבל אני חושבת שעולם הטכנולוגיה הרחב והמגוון אכן פותח להם עולמות חדשים ולא בהכרח טובים...
אני עובדת בחינוך מיוחד עם ילדים בעלי הפרעות נפשיות וכל יום אני נתקלת בסיפורים כל כך קשים וכל פעם מחדש אני מברכת על מה שיש לי בחיים, אבל החלק העצוב יותר בעניין, מלבד הסיפור עצמו של אותו ילד, הוא שכשאני מנסה למצוא פתרון למצב אני מתקלת בכל כך הרבה קירות ואוזניים אטומות שבא לי לצעוק לשמיים "מה נהיה מהעולם שלנו???"
אני משליכה את המצב שלי למצב שלי בכך שכמו שאת נבהלת מהמוכר בחנות המשחקי וידאו ובחנות המצלמות, כך אני נבהלת כל יום מחדש מהאטימות שאנשים פיתחו למצבים כל כך עצובים וקשים.
שלא תביני אותי לא נכון, אני בעד התקדמות הטכנולוגיה, בעד קידמה של העולם, אבל כשמשתמשים בה לדברים הנכונים.
אני כולי תקווה שכשיגיע היום ויהיו לי ילדים אני אגדל אוכל לגדל אותם על אותם ערכים שאני גדלתי עליהם , על הפשטות והצניעות של העולם, שלא הכל זה טכנולוגיה.
אני מאחלת שיהיה לכולנו חג חנוכה שמח מלא באור שמחה ואהבה.
שמי דראי חווה לומדת בקורס תקשוב במסלול ניהול מערכות חינוך, קראתי את דברייך והתרשמתי עד כמה כאבך גדול, אומנם הילדים שלי כבר גדולים אך בעבודתי אני נתקלת כל יום בילדים בעלי זמן תגובה קצר במיוחד, אשר כל דבר צריך להגיע במהירות האפשרית , הדבר בולט במיוחד כאשר הילדים נפגשים ל"שיחה" חשובה על מה יש לי? ומה יש לך? אני באמת מקווה שאנו נצליח להראות להם אורח רוח וזמן איכות.
השבמחק