יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

מעורר קנאה...

בחנוכה התארחנו בין היתר ,אצל אחי וגיסתי.
באחת השיחות אחי סיפר על כמה מחבריו מהילדות, אשר מאוד מצליחים בעבודתם.
ועוד הוסיף כי מדהים לראות שדווקא אותם חברים למדו בכיתה של התלמידים "החלשים"
ולא בכיתה של המחוננים.
ודווקא אותם תלמידים מצטיינים - הם אומנם עובדים , אך כפי הידוע לו- לא במקצוע מיוחד ולא התקדמו באופן מיוחד מבחינה מקצועית.
השבוע שוחחתי על כך עם בעלי, שהוא בעיני אחת הדמויות הדגולות בהוראה:
אדם בעל חזון, אוהב את מקצוע ההוראה ואת תלמידיו עוד יותר.
לרוב, מקצוע ההוראה שוחק את המורים
אך אצלו- המצב הפוך, משנה לשנה נראה כי כוחותיו עולים ועולים.
ואני מרגישה כי אשרי תלמידיו שזוכים למורה שכזה.
כששוחחתי עם בעלי על כך, שאלתי אותו למה לפי דעתו מצב כזה קורה.
ושנינו הגענו למסקנה, שבין היתר- מערכת החינוך לא תמיד מאפשרת לכלל התלמידים ללמוד בדרך המתאימה להם
ובמקצוע שבו הם חזקים.

ברצוני לשייך סיפור זה להמשך דבריי -

פרופ' עמי וולנסקי בשיעוריו במכללה.
הזכיר מספר פעמים את מערכת החינוך המצוינת של פינלנד.
השבוע, אחת מהסטודנטיות, כתבה בפייסבוק של הקבוצה.
כי ערוץ  10 פרסם כתבה על מערכת החינוך בפינלנד.
קודם כל אני ממליצה מאוד לצפות בכתבה.
הכתבה פשוט מרתקת!

מערכת החינוך בישראל כל כך שונה מהמערכת החינוכית בפינלנד כמרחק מזרח ממערב.
החל ביחס לתלמיד וכלה בחומר הלימודי ובצורת הלימוד בישראל.
בפינלנד, השכילו להבין
כי גם לתלמידים צרכים משלהם.
ועל מנת להקנות ידע אין צורך בשפיכת ידע לתלמיד ואח"כ לבדוק לו את רמת הזכרון שלו .
אלא, ההיפך הוא הנכון.
נלמד את התלמיד מיומנויות וכלים שיאפשרו לו לגדול כבוגר משכיל, אשר יוכל להשתמש במיומנויות אלו כשיגדל.
ואז הלימוד יהיה יותר אפקטיבי.
הלימוד מתבצע בקבוצות קטנות, הלימוד הוא חוויתי, התלמיד מתנסה ובודק בצורה חוויתית את החומר .
המורה הוא כמנחה- עוזר.
יש אמון מלא בתלמיד.
והמדהים הוא- שהתלמידים שם לומדים כמעט כמחצית מהשעות של התלמידים בישראל
ויחד עם זאת- פינלנד מדורגת במקום הראשון במבחני פיזה.
ככה שזה רק מוכיח - כי הדרך היא החשובה ולא הכמות אלא האיכות.
צפיתי בכתבה מספר פעמים,והמתלאתי קנאה.
כמה היתי שמחה ללמד בביס שכזה
כמה היתי שמחה שילדיי ילמדו בבית ספר כזה.

באותו היום, נשלחה עוד הודעה בפיסבוק של הקבוצה -
אשר הפנתה אותנו לכתבה מרתקת לא פחות, אשר התפרסמה בעיתון הארץ.
הכתבה עוסקת בפער בין הנלמד בבתי הספר בישראל לבין מה שבאמת מעסיק ילדים שעות אחה"צ . גם כתבה זו מעניינת מאוד ושווה קריאה.

ואת המסקנות וההקשרים בין הנושאים שכתבתי אתן לכם לעשות.....
אבל המסקנה לגמרי לא בכיוון לרדת מהארץ.....

יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

מה קדם למה? הביצה או התרנגולת?

אומנם בבלוג עלי לכתוב גם על דברים אשר אני לומדת במכללה.
אך כל הזמן יש בי רצון דווקא לעשות את החיבור בין מה שאני שומעת מצד אחד במכללה ומנגד מה שאני חווה ורואה סביבי.
ואין ספק שיש לי נטיה יותר לכתוב על הדברים שנעשים בשטח.
על מה דברים אמורים?

חנוכה, חג משפחתי ומשמח.
כל המשפחה ביחד כל היום.
זה הזמן לשחק, לנסוע לסבים ולסבתות, מסיבות חנוכה, הדלקת נרות משותפת
וגם...לעשות דברים חוייתיים שמזמן לא עשינו.
בעלי ואני החלטנו לקחת את ילדינו להצגה איכותית ומקסימה.
שמענו המלצות על ההצגה.
תוכן ההצגה התאים לרוח החינוכית אותה אנו שואפים ומנסים לחנך את ילדינו.
הגענו להצגה אני והילדודס.
הם מאוד התרגשו לקראת ההצגה.
ישבנו באולם וצפינו בהצגה המקסימה.
אך אינני מצליחה להתרכז אני כל הזמן בודקת באייפון את ההודעות הנכנסות/ אימלים
תוך כדי מחייכת לילדים ובחצי אוזן שומעת את ההצגה.
אני מחליטה ביני לבין עצמי שבשעה וחצי אני מתנתקת מהאייפון וכל כולי לחוות עם  הילדים את ההצגה.
זמן איכות, לא?
ואז אני קולטת שגם בני, בן ה-9. כל הזמן בתזוזה (ולא- אין לו בעיות קשב וריכוז)
הוא מתופף על המושב תוך כדי הקפצת קלפי הסופרגול, מתנועע באי נוחות.
וביתי בת ה-12 גם היא, עסוקה תוך כדי ההצגה בלצלם במצלמתה החדשה.
הסתכלתי בביתי בת ה-6 שישבה אתנו גם בהצגה
ורק היא ישבה וצפתה בהצגה כמהופנטת.
שמחתי- שלפחות לה יש הרוגע לצפות ולהתרכז בדבר אחד עד הסף.
הבנתי, מה שמזמן לא רציתי לראות ולהבין.
המציאות של היום-
מזמנת שלל אטרקציות שיכולים להעשות בבת אחת.
הרי מי מאתנו לא מכיר סיטואציה בה אנו מדברים עם מישהו ותוך כדי הנייד שלו מצלצל והוא עונה
או תוך כדי אנו מקבלים מסרון ומציצים בו תוך כדי שיחה.
איננו רגילים כבר לעשות פעולה אחת עד סופה.
ולצערי זה נטמע גם בי וגם בילדיי (בחלקם).
אך כמי שמאמינה כי אין שחור/ לבן
ושתמיד יש דרך תקנה.

אנסה לקבל על עצמי להיות זמינה קודם כל למשפחתי
לדעת להקשיב עד תום בלי להתעסק עם עוד דבר במקביל.

אשתדל לשמוע לא רק את הנאמר אלא גם מה שהנפש רוצה להגיד.

אשתדל להעזר בטכנולוגיה המתקדמת- שהיא תהיה עזר עבורי ולא אני אשרת אותה.

הלואי - אמן כן יהיה רצון.......

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

מחוללי פלאים....


חזרה למבחן- איזה כיף!!!

תלמיד ממוצע בבית הספר, כאשר הוא יקרא את הכותרת למעלה. לא יבין במה מדובר. כיצד לימוד למבחן יכול להיות כיף?

רב המורים המכינים את תלמידיהם למבחן הקרוב משתמשים בשיטות הבאות:

א) נותנים את הנושאים עליהם יתקיים המבחן.

ב) המשקיעים יותר מקריאים את מספרי העמודים בספר שיש לקרא כדי שהתלמידים יהיו ממוקדים.

ג) המשקיעים עוד יותר מכינים בנק של שאלות חזרה שממקדים את התלמידים ומכינים אותם למבחן.

דברים אלו כמובן עוזרים, אך ברור ששום תלמיד לא נהנה מתהליך זה, ולומד כך כי כך יוכל יותר להגיע מוכן למבחן.

כיום בעזרת הכלים הדיגיטאליים וזמינות החומר ניתן להכין ערכות חזרה למבחן שיהיו נעימות יותר לעבודה וישתפו את התלמיד הן בהכנת החומר והן בזכירתו.

אני מתכוונת לכל מחוללי החומרים: "מחולל תשבצים", מחולל ריבועי קסם ועוד.

ניתן דוגמא: ניתן להכין בנק שאלות ותשובות כאשר הדרך לענות עליהם היא בעזרת פתירת התשבץ. היתרון בשיטה זו שהלימוד נוא יותר בצורה חוויתית.

יתרון נוסף הו שלא חובה על המורה להכין את התשבץ, אלא כל תלמיד יכול להכין תשבץ כזה עם מאגר שאלות ותשובות על החומר, וכל תלמיד יכול לפתור את התשבץ של חברו..

דוגמא למחולל תשבצים:


אתר נוסף שמסכם חומרים הוא אתר "מהלב". באתר זה יש פלטפורמות מוכנות של משחקי טלוויזיה, כגון: מי רוצה להיות מליונר, אל תפיל את המיליון, ציפורים כועסות ועוד.. וכן משחקי כדורסל וכדורגל

בפלטפורמה זו נשאר למורה רק להכניס את החומר והתשובות והתלמידים משחקים במשחקים הם רגילים לפגוש אותם בשעות הפנאי שלהם במחשב ובטלוויזיה. רק כשכאן החומרים הם חומרי הלימוד.

קישור לאתר: http://www.mehalev.net/

אז כפי שכתבתי: ללמוד למבחן- איזה כיף!!
תודה לפרופ' מיקי רונן שבשיעוריה נחשפתי למחוללים....

יום שני, 19 בדצמבר 2011

ישן מפני חדש תוציאו .....

אני זוכרת בשיעורי תנ"ך שהמורים היו באים לכיתה-
הם היו תולים מפה של המזרח התיכון על הלוח ( לרוב של היום, או מפה פיסית )
ומנסים להסביר לנו את נדודי אברהם, או את מסעם של בני ישראל במדבר.
זכורים לי 2 אנקדוטות אחת כתלמידה ואחת כמורה בנושא זה:
כשהייתי תלמידה המורה הסבירה לנו על המפה:
"זה מצרים, זה יהודה, זה עמוןוזה מואב".
ופתאום ילדה אחת הצביעה ושאלה: "איפה בבל?", והבעיה שהמפה
הייתה קטנה מדי ולא הכילה את בבל- אז המורה לקחה סרגל והצביעה איפה שהוא
על "השטקר" של החשמל בכיתה שהיה חצי מטר מחוץ למפה,
ואמרה: "זה בערךכאן".
ואני לא הבנתי למה בבל צריכה להיות בתוך "שטקר" של החשמל...
לפני כמה שנים, כשלימדתי כיתה ג ספר שמות, ותליתי מפה על הלוח, הראיתי
לתלמידים מפה. הסברתי על הלוח את כל המקומות, ואז ראיתי שאחד התלמידים
מאוד מהורהר ונראה טרוד.
פניתי אליו ושאלתי אותו מה מטריד אותו, והוא ענה: "אם תלית
את המפה על הקיר, והכחול בצד זה הים... אז איך זה שהוא לא נשפך על
הרצפה?....

מקצוע ההוראה מפגיש אותנו עם עולמו הקסום של הילד.
בעלי חזר שבוע שעבר מהשתלמות רכזי תקשוב בשלומי בנושא יהדות,
וסיפר לי כי התקשוב "הרים את הכפפה" בנושא זה והנגיש את המפה באחד הנושאים שהמפה כל כך
חשובה בו- התנ"ך.
חברת מט"ח בשילוב עם google earth החליטו לשלב בין התנ"ך לבין ניווט ב
google earth.
מורידים את התוכנה של   google earth למחשב ואת הסרגל של תנ"ך ו2 התוכנות מתאחדות.
התלמידים והמורה יוצאים לסיור ברחבי העולם, וכל מקום בתנ"ך ניתן להקליד
ולעוף אליו, לראות היכן הוא קיים, וחברת מט"ח הוסיפה תגיות להרחבה על כל
מקום.
לכן אם צריך היום ללמד עם מפה, שום ארץ לא ב"שטקר" של החשמל, שום ים לא
נוזל- הכל בלחיצת כפתור.
מה החסרון? אולי הפעם בשיעורי תנ"ך לא נשמע את הפנינים המתוקים (והמצחיקים) מהתלמידים לכל הקשור למפות.
אני בטוחה שנשמע זאתבסיטואציה אחרת....

לתוכנת google earth  ולשכבות של מט"ח:
http://www3.cet.ac.il/SubFieldsPage.aspx?ID=7.4

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

המדיום הוא המסר?!?

אני מרגישה צורך לכתוב.
להעלות את אשר התרחשו הארועים מאתמול.
אני רואה קשר בין הדברים- יהיו כאלו שלא...
אדם באמונתו יחיה...
הבלוג הפעם מתאר מקרים וסיטואציות בהם נתקלתי ביממה האחרונה
ניכר כי אין קשר בין הארועים
אך היום בערב הבנתי את הקשר
ואותו ארחיב בהמשך.....

אז נתחיל מאתמול
בשבת האחרונה התארחנו אצל משפחה נחמדה לארוחת שבת.
כאשר אנו צועדים חזרה הביתה מארוחת השבת
אנו פוגשים בדרך זוג מהישוב
שבעבר חינכתי את ביתם המקסימה כאשר היתה היא בכיתה ג'.
ילדה מיוחדת במינה!
אנו מברכים האחד את השני בברכת "שבת שלום"
ואני דורשת לשלומה של התלמידה - שבגרה מאז, והשנה היא כבר בכיתה י'.
האמא, נאנחת בקול וגונחת ושוב נאנחת ואני מרגישה כי נגעתי בנקודה רגישה.
האמא לבסוף אומרת -
 "אני מקווה ומייחלת שהגיל ההתבגרות הזה יעבור ומהר...
כל היום היא בפייסבוק, אינטרנט, ובין לבין נוסעת לקניות אינסופיות, אנחנו מרגישים
חיוניים רק בזכות הארנק. תאמיני לי, תכיני את עצמך לגיל ההתבגרות"
"ילדייך עוד קטנים בשנים" מוסיפה אותה האם "כשיגדלו תביני על מה אני מדברת..
ואם את חלילה חושבת שזה נגמר כשהם מתחתנים- אז טעות בידך!
אז מצטרפים גם הבן זוג והנכדים"....
אני חיבת להבהיר שמהכרותי הקודמת עם האמא
אני יודעת כי היא אמא מאוד חמה, מאוד קשובה
מאוד אוהבת ותומכת.
הצטערתי לשמוע כי היא כ"כ מוצפת רגשית מההתבגרות של ביתה
עד כדי כך שמברכת "שבת שלום" ומשאלה תמימה
- האמא החליטה לפצוח בנאום עצוב המתאר את גיל ההתבגרות של ביתה..
עד כאן סיפור ראשון.

סיפור שני -
כבר זמן מה שני ילדיי הגדולים (הודיה בת 12 ושילה בן 9)
 חסכו כסף ע"מ לרכוש לעצמם דבר מה.
מכיון שהם שמעו שיש לי היום קניות בקניון
הם ביקשו כי ארכוש עבורם בכספם את מה שביקשו.
כל אחד מהם ביקש משהו אחר, קיבלתי תקציב מהשניים ורשימת פונקציות
שהם מבקשים שאברר  בזמן הרכישה.
שילה חיפש משחק מחשב
פניתי לאחת החנויות וביקשתי לדעת מה יש להם להציע.
המוכר מיד הפנה אותי למדפים מלא משחקי מחשב
והתחיל פוצח בשכנועים על המחירים וההנחות הניתנות.
כשניסיתי לברר מה תוכן המשחק ומה הנושא
הסביר לי המוכר כדרך אגב,
על אחד המשחקים כי -
"זה משחק מאוד רגוע, כמעט ללא אלימות.
מטרת המשחק להרוג את הרופא".
"מה?" שאלתי. "הרי אמרת ללא אלימות?!?".
"נכון" ענה המוכר. "וכי מה ציפית? שלא תהיה עלילה? ברור שצריך להרוג משהו, אחרת הילד ישתעמם".
"רגע!" הקשיתי "אם לזה אתה קורה משחק כמעט ללא אלימות, אינני רוצה לחשוב מהו משחק אלים בעיניך".
"תראי, ישנם משחקים גם עם דקירות וגם עם רובים, אך אמרת שאת רוצה משחק נעים"....
טוב,לא אלאה אתכם בפרטים אך אני בטוחה שכמו שאני היתי המומה מרמת המשחקים ותוכנם
המוכר היה לא פחות המום מכך שלא רכשתי את המשחק ובעיקר לא הבין על מה המהומה.
לבסוף הוא סיכם ואמר: "תראי, אני בטוח שהבן שלך משחק וחשוף למשחקים כאלו.
הרי זה מה שהילדים משחקים היום והם רגילים לכך..האינטרנט מלא במשחקים כאלו. ואם את חושבת שלא- את תמימה!".
את שאר המשפט לא יכלתי לשמוע, רק מלמלתי מילות תודה ומיהרתי לצאת מהחנות
כאשר אני המומה ודואבת למה שהילדים חשופים היום.

פניתי לחנות צילום בה ביקשתי לרכוש לביתי מצלמה.
בחנתי ובררתי על מספר מצלמות
לבסוף המוכר הציע לי 2 מצלמות בהפרש של 50 ש"ח האחת מהשניה.
"תראי", אמר המוכר הנחמד "המצלמה הזו, מאוד טובה אך החסרון בה היא שצריך להטעין אותה במשך 3 שעות
לפני השימוש".
"מצוין," עניתי, "ברשותך נראה לי שפספסתי משהו, אמרת חסרון? למה חסרון? "
"כי זה הרבה זמן, ואם ילד רוצה לצלם מיד הוא צריך להמתין"
"ואז...?" ניסיתי להבין .
"תראי" אמר המוכר " הילדים היום לא אוהבים להמתין, הם אוהבים ישר לצלם.
ולכן יש את המצלמה השניה שמגיעה עם בטריות שנטענות בחצי מהזמן".
באמת שלא הבנתי למה ילד לא יכול לחכות חלילה 3 שעות תמימות!!!!!!!!!
"תראי, הם גדלים במציאות שהכל און-ליין. אין להם סבלנות להמתין ולחכות" ניסה המוכר להסביר.
היתי בטוחה כי המוכר צוחק. אך משלא ראיתי חיוך אחד הבנתי כי הוא מדבר בשיא הרצינות.
הרגשתי כי הראש כואב
התחושה היתה כמו בת כפר שיצאה לעיר.
מה זה הדברים האלו? כיצד יתכן שאנחנו במו ידינו
הורסים לילדינו הרכים את כל החינוך??????
במקום ללמדם על תהליך ועל עמל
אנו מלמדים אותם על חוסר סבלנות, מיידיות, ואלימות.
במקום שאנחנו כהורים וכמחנכים נוביל את הדרך
נראה כי אנחנו מובלים ע"י ילדינו.
גדלנו "דור אינסטנט"-דור שהתרגל כי הכל צריך להיות מיידי , עכשוי.
הרי זה לא מה שאנו מרגילים אותם בגלישתם באינטרנט?
הרי מהירות 2.5 כבר יותר מדי איטית.
רחמנא לצלן, הילד נאלץ לחכות ולהמתין יותר מדקה
אז אנחנו ההורים - ישר מעלים את מהירות הגלישה
כדי שהילד חלילה לא יחכה ולו לשניה.
ואם עד עכשיו באינטרנט הוא צפה במשחק כדורסל
פתאום זה כבר לא מעניין ולא מיוחד
כי אפשר לשחק במשחק עם הריגה ורציחה
זה יותר מותח מעניין ומיוחד.
ולא לדבר על כך שכאשר חבר פונה לאותו ילד
ורוצה לשתפו בדבר מה.
אותו ילד חצי מקשיב (אם בכלל...)
כי הוא עסוק בשליחת מסרון תוך כדי ובדיקת אימלים ופייסבוק כאחד...
אה, ופייסבוק בכלל (כזכור נושא רגיש אצלי לאחרונה)
בפייסבוק עצמו
הילדים לומדים כי רק תגובות רדודות ומצחיקות את הקרוא ילהיב.
שלא לדבר על תמונות ושאר מטעמים....

חזרתי הביתה מאוד עצובה
הרגשתי כי אני מגדלת את ילדיי
בעולם שהשתגע.
רציתי לצעוק בקול ולומר
"רגע, עצרו הכל! עד היכן נגיע! בואו נתפקס ונחשוב
נראה מה נכון ומה בכלל לא!
עלינו  לקדש את האמצעים למטרה
אך
כנראה את העולם לא אוכל לשנות.
והלואי שבביתי , בילדיי, אהוביי-
אותם הפגעים
לא יפגעו.

והלכתי לסידור- מקום מבטחי ,ופתחתי בתפילת "עלינו לשבח"
תפילה הנאמרת בסוף התפילה.
והמילים קבלו משמעות עמוקה יותר, הבנה גדולה יותר...
ואחרי הקריאה נמלאתי שמחה
על רבותינו שאותנו מנחים מזה דורות
כיצד לנהוג ולהתכנס בתוך עצמינו
ולדבוק בדרך הישרה....
"עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, (וְלֹא) גוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם, ...
עַל כֵּן נְקַוֶּה-לָּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן,  וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל-כָּל-הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"



יום שבת, 3 בדצמבר 2011

פייסבוק.....כל הכבוד לנוער!

טוב...
אז נושא - יש!
מבוא - יש!
ועכשיו המרדף אחרי מציאת החומרים הרלוונטיים.

ולפני שאפרט על החומרים הנפלאים שקיבלתי
אכתוב מילת  שאפו לנוער ולכל מי שמשתמש בפייסבוק  -
אחרי נסיון של שבוע להבין איך הפייסבוק פועל
הבנתי שכנראה גם אני מיושנת ולא מעודכנת.
ה"קיר" מלא מסרים, צאטים, קבוצות חברים, איתור חברים
תוך כדי קפיצת התמונות.
הרגשתי בזמן שניסיתי להבין מי נגד מי
כמו ילדה עם בעיות קשב וריכוז.
ורק על זה מגיע לנוער שאפו על כך שהם מצליחים להבין משהו בפייסבוק.
אינני מבינה על מה ההתלהבות הגדולה
אבל -
נון שוין, לא על זה נושא עבודתי
אלא על תופעת הפייסבוק בקרב בני הנוער בציונות הדתית.
אני רק מקווה שבזמן כתיבת העבודה
החומרים הביבליוגרפיים לא יהיו כבר לא רלוונטים
כי בקצב היום של הדברים,מה שהיה אתמול- כבר לא רלוונטי.

במסגרת חיפושי אחר חומר על הפייסבוק
פניתי לרב יונה גודמן בבקשת עזרה למציאת החומרים.
הרב, נענה בשמחה למשימה
ושלח לי מספר מאמרים על הפייסבוק
שנכתבו בידי רבנים..
מצ"ב קישור ששווה לראות ולהפנים....
http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=7207&cat_id=4069